1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב), אשר דחה את טענת המבקש, לפיה בית משפט השלום בירושלים אינו מוסמך, מבחינת הסמכות המקומית, לדון בתובענה שהוגשה על ידי המשיב כנגד המבקש.
2. בהסכמת הצדדים, אדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לא ראיתי לנכון ליתן למבקש להוסיף טענות לאחר שהוגשה תשובת המשיב, שכן בפי המשיב לא היו טענות מפתיעות או כאלה שלא נטענו בערכאה הראשונה.
מסקנתי היא, שדין הערעור להידחות, אם כי לא מטעמיו של בית המשפט קמא.
3. ההליך כנגד המבקש נפתח על ידי המשיב בהגשת בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל. בקשה זו הוגשה הן כנגד המבקש והן כנגד הנפרע על פי השיקים נשוא הבקשה, חברת מ. ערן שיווק בע"מ (להלן - "
החברה").
נראה, כי החברה לא הגישה התנגדות, וזו הוגשה רק על ידי המבקש, מושך השיקים אשר הוגשו לביצוע.
לטענת המבקש, כמפורט בתצהיר שתמך בהתנגדות, הרקע לעשיית השיקים לפקודת החברה הוא עסקה שבגדרה התכוון המבקש לרכוש מוצרים מהחברה לצרכי בית העסק שלו. העסקה היתה אמורה להתבצע באמצעות סוכן של החברה, אלא שלגירסת המבקש, זה האחרון ביצע תרגיל "עוקץ", קיבל מהמבקש שיקים לפקודת החברה ומהחברה קיבל את הסחורה, אך לא העביר את הסחורה למבקש.
4. טענתו המרכזית של המבקש בבית המשפט קמא היתה, כי מכיוון שמסירת השיקים נעשתה בבית העסק שלו בקריית גת, ומכיוון ששום חלק של עסקת היסוד לא בוצע בירושלים, מה גם שמקום מגוריו אינו בירושלים, אין לבית המשפט בירושלים סמכות מקומית לדון בתובענה, אשר הועברה אליו בעקבות הגשת ההתנגדות ועל פי מה שפורט על ידי המשיב בבקשה לביצוע השטר.
בסיכומיו בבית המשפט קמא הוסיף המבקש וטען, כי העובדה שהבקשה לביצוע השטר הוגשה גם כנגד חייב נוסף (החברה), אינה יכולה להקנות לבית המשפט בירושלים סמכות מקומית, שכן במקרה דנן ההליך הוא "כלפי נתבע בודד" (סעיף 7 לסיכומי המבקש בבית משפט השלום). הכוונה, כנראה, היא לעובדה שהחברה לא הגישה התנגדות לבקשה לביצוע השטר, התנגדות שהוגשה אך על ידי המבקש, כך שבהליך בבית משפט השלום המבקש הוא "נתבע בודד".
5. טענתו העיקרית של המשיב בבית המשפט קמא היתה, כי לבית המשפט בירושלים מוקנית סמכות מקומית מכוח העובדה שמקום מושבה של החברה הוא בירושלים (המבקש לא חלק על נתון זה). במצב זה, רשאי המשיב להפנות את התובענה לכל בית משפט בו קיימת סמכות מקומית ביחס לאחד הנתבעים, כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן -
"התקנות").
6. בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקש וקבע, כי התובענה יכולה להתברר בבית המשפט השלום בירושלים. בית המשפט הסתמך על הוראת תקנה 3(א)(3) לתקנות, לפיה ניתן להגיש תביעה לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצא "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות". לגישת בית משפט השלום, המקום שנועד לקיום ההתחייבות שעל פי השיקים "הינו כל סניף בנק בכל רחבי הארץ". בית המשפט הוסיף וקבע, כי:
"מי שחותם על שיק יודע ומתכוון לכך שהמוטב או הנסב על פי השיק יוכל לממש את הזכות המגולמת בשיק, קרי - פדיון השיק והפיכתו למזומנים, בכל סניף בנק שיבחר בכל מקום בארץ".
לפיכך, הגם שהשיקים נשוא ההתדיינות נמשכו על בנק דיסקונט סניף קריית גת, מצא בית משפט השלום שהמקום שנועד לקיום ההתחייבות שבשיקים הוא בכל סניף בנק בכל מקום בארץ, ובכלל זה בירושלים.
7. לנוכח נימוק זה של בית משפט השלום נטען בבקשת רשות הערעור כי: "יש בהחלטת בית המשפט קמא משום הלכה חדשה ... אשר סוטה מהלכות בתי המשפט ויש על כן לבטלה". לטענת המבקש, החלטת בית המשפט פוגעת במושכי שיקים, כאשר ניתן יהיה לתבעם על פי השיקים בכל מקום בארץ.
8. אכן, דין הנמקת בית משפט קמא להתבטל. כשמדובר בשיק, המקום שנועד לביצועו הוא מקום עסקו או מקום מגוריו של הנמשך (סעיף 3(ד)(3) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 59, בעמ' 76).
במקרה דנן, מקום עסקו של הנמשך הוא סניף בנק דיסקונט בקריית גת ולא ניתן לומר שהמקום שנועד לביצוע התחייבות הוא בכל סניף של כל בנק, גם אם, טכנית, ניתן להפקיד את השיק בסניפים שונים של בנקים שונים.
זאת ועוד, לא ניתן לראות בסניפים אחרים של הבנק הנמשך בגדר מקומות נוספים שנועדו לקיום ההתחייבות, אלא רק בסניף הבנק שבו מתנהל החשבון שעליו נמשכו השיקים.
כפי שנפסק על ידי כב' השופט - כתוארו אז - ברק בע"א 143/78
בנק הפועלים בע"מ סניף כפר שמריהו נ'
רם, פ"ד לג(1), 288, לאחר שנקבע הכלל לפיו סניף של בנק אינו אישיות משפטית נפרדת:
"במקום שבנק פועל באמצעות מספר סניפים, הרי לצורך מספר עניינים מן הראוי הוא לראות בכל סניף יחידה בפני עצמה ... נפרע של שיק המשוך על סניף פלוני, לא רק שאין לו זכות לדרוש פרעונו בסניף אלמוני ... אלא אפילו שולם השיק על ידי סניף אלמוני, אין בתשלום זה - בהעדר הסכם מיוחד לענין זה - כדי להוות פרעון השיק המפקיע אותו" (שם, בעמ' 291).
התוצאה היא, שלא ניתן לבסס קיומה של סמכות מקומית בבית משפט השלום בירושלים על החלופה שבתקנה 3(א)(3) לתקנות, כפי שפסק, בטעות, בית המשפט קמא, שכן מדובר בשיקים שהמקום שנועד לפרעונם הוא בסניף בנק דיסקונט בקריית גת.